תרומתך האחרונה...
- מנויים
- שאל את הרב
-
פורומיםבקרוב
- תגובות
-
שיעורים חדשיםבקרוב
-
תרומותבקרוב
- התנתק
שאל את הרב
סה"כ 3 שאלות | 0 תשובות חדשותשאלות
בבקשה אם אפשר להפוך את השאלה לגלויה ולא לחסויה
תאריך פרסום שאלה: כ"ג אדר תשע"ח
נושא: כיבוד הורים וקיום מצוות
שאלה:
תודה רבה לרב אריאל על הזמן ועל העמקות של התשובה. אשמח שהשאלה תיהיה גלויה (שאוכל לשלוח אותה ..) בשורות טובות לכולנו. יעקב.
השאלה נשאלה בהמשך לשאלה:
שאלה אישית
תשובה:
שלום וברכה. סגנון השאלה לא מתאים להתפרסם באתר, אלא רק כמענה אישי. לכן, לא נוכל להפוך את השאלה לגלויה. שבוע טוב, מערכת האתר
כיבוד הורים של אח אחד לעומת שאר האחים שלא- המשך
תאריך פרסום שאלה: י"ט אדר תשע"ח
נושא: כיבוד הורים וקיום מצוות
שאלה:
הכיתוב פה באתר מחק את כל הפסקות והרווחים וההדגשים, כך שקשה לקרוא את השאלה. אם יש אפשרות למתן מייל או מקום לשלוח כקובץ PDF היה עוזר. בברכה יעקב
השאלה נשאלה בהמשך לשאלה:
שאלה אישית
תשובה:
אין צורך, המכתב הגיע בצורה ברורה.
כיבוד הורים של אח אחד לעומת שאר האחים שלא
תאריך פרסום שאלה: י"ט אדר תשע"ח
נושא: כיבוד הורים וקיום מצוות
שאלה:
שלום לרב. אני כותב את השאלה הזו בצער ובסבל רב ובדם לבי. למרות שהסיפור שלהלן ארוך, חשוב לי שהרב יקרא כדי לדעת את כל הפרטים בתמונה לפני פסק הדין. אני יעקב (שם בדוי) רווק בן 30+, מהנדס תוכנה במקצועי. יש לי אח ואחות נשואים. אחי צבי (שם בדוי ) עם 5 בנות, ואחותי מרים (שם בדוי) עם 4 בנים. אבי הוא קשיש בן 80+ עיוור וניצול שואה. במטרה למצוא שידוך, עברתי לפני כמה שנים לירושלים, ועבדתי במקצועי בחברות תוכנה שונות. לפני כמה שנים מצבו הבריאותי של אבי התערער (הוא סבל במשך שנים ממחלת עיניים חשוכת מרפא שמתפתחת לאט ובסופה עיוורון מוחלט) והוא נהפך לחצי סיעודי. בתקופה הזו כדי לעזור לו הייתי מתגורר עם אבי ואימי באמצע השבוע כדי לעזור להוריי, ובסופי שבוע הייתי נוסע לירושלים. בתחילה הייתי מספר לאבי שאני נוסע, אולם הוא כל הזמן הצטער על כך והתלונן על כך שאני משאיר אותו לבד, ולכן לאט לאט הייתי עוזב את הבית בסופי שבוע על קצות האצבעות שלא יבחין שאני נוסע. גם זה לא תמיד עזר, היה מתקשר אלי בימי שישי ושואל מדוע לא אמרתי לו שאני נוסע ושאני משאיר אותו לבד (וכאמור היה מדובר רק על ימי חמישי- מוצש שהייתי חוזר). בתקופה זו שגם עבדתי בחברות חיצוניות, אם לא הייתי חוזר הביתה (באמצע השבוע כשהייתי עם הורי) לפני השעה 20:00 ,אבי היה מתקשר אלי מדוע אני לא חוזר הביתה ואיך אני משאיר אותו לבד (בתקופה הזו בריאותו הידרדרה עוד, שראייתו עוד נחלשה וגם המצב הקוגניטיבי שלו ירד, והתחילו אצלו פחדים להישאר לבד בבית, ולכן נזקק לעזרה סיעודית של מטפל/ת שתהיה איתו כמה שעות ביום, ובתקופה זו כבר הוא לא יכול היה להישאר לבד בבית, ואמי הייתה צמודה אליו כל הזמן (מלבד כשהיה/הייתה מטפל/ת שאז יצאה קצת לקניות וכו’) וגם כשאימי הייתה איתו בערב , היה מתקשר אלי מדוע הילד (מעל 30 כאמור) לא בא הביתה להיות איתו. לצערי, לפני שנתיים אבי עבר ארוע מוחי, ונהיה משותק בצד ימין. עבר תהליך שיקום לא פשוט, אבל איבד את יכולת התפקוד העצמי והוא מרותק למיטה ולכיסא גלגלים ולא מסוגל לתפקד בכוחות עצמו. בתקופת האשפוזים התגייסנו אני ואחי במשמרות סביב השעון וסביב הימים – עלי לציין לחיוב רב את אחי שהתגייס במלואו (ככל יכולתו- הבנאדם נשוי עם 5 ילדות) והחליף אותי במשמרות, אולם אחותי, לחרפה, בקושי התייצבה , ורק עם צעקות שלי, לקראת הסוף הייתה מופיעה בכמה משמרות בתירוץ שיש לה ילדים. אני הבנתי , בתקופה הקשה הזו, שבזמן הזה, הכי , אבל הכי, אבא שלי זקוק לי וזקוק לילדיו שיעזרו לו. ההורים כל השנים מוסרים את נפשם למען הילדים, והנה מגיע הרגע, שבו, הם הכי זקוקים לעזרתם בחזרה, ואני הבנתי שהגיע הרגע הזה. מצד שני, ידעתי, שבתחום המקצועי שלי, של חברות הייטק, הדרישות לעבודה הן "מעלות החמה עד צאת הנשמה", והייתי בטוח שאם אני ממשיך לעבוד בצורה הזו, בטוח שאני לא יכול לעזור לאבא שלי. אז מצאתי לי משקיע שותף לפיתוח תוכנה שיזמתי, ובצורה כזו אני יכול לעבוד מהבית בקצב שלי, וכך גם לחסוך שכר דירה, גם לפתח משהו שיהיה שייך לי, וגם לעזור לאבי ואימי בסיעוד, וזאת למרות שמבחינת השכר זה משהו נמוך פי 5 ממה שאני יכולתי להרוויח. לכאורה מצב WIN WIN WIN. בתקופה זו שהייתה של האשפוזים של אבי, למרות שאחי עזר וראיתי שניסה לעזור, לא הייתי מרוצה ממידת ההשתתפות שלהם (בעיקר לא של אחותי) וכתוצאה מזה רוב הנטל נפל עלי, לכן הזמנתי את האחים לשיחה ביתית על המצב בנושא ש"ככה המצב לא יכול להמשך יותר- דרושה השתתפותכם" אולם לתדהמתי, בשיחה, האחים התנפלו עלי וצעקו "צא מהבית","מה אתה נשאר עם אמא", בטענה שאני צריך לצאת מהבית כדי שיוכל להכנס עובד זר , שהוא זה שצריך לעזור לאימי, מה שכמובן אימי אינה רוצה. אני נדהמתי מההגיון המעוות, שבתקופה הכי קשה שההורים נזקקים לכל העזרה האפשרית, עוד צועקים עלי "צא מהבית" (דבר שאני לא סולח להם עד היום). עוד יותר נדהמתי, שעניתי להם, שלפני שהם מציעים את ההצעה הזו לאימם הקשישה, אני מציע להם שינסו את זה על עצמם, יכניסו עובד זר לביתם עם אבי , למשך חודשיים, ולאחרי שיחוו את החוויה ה"נעימה" הזו, אז, ורק אז יציעו לאימם הקשישה שגם תעשה זאת. כמובן שלא שמעתי לעצתם. לאחר חודש, לאחר חיפושים והתלבטות האם לאשפז אותו במוסד סיעודי, שנחרדנו ונגעלנו מהמצב הזה- וגם מהצד הכספי, אבל בעיקר מהמחשבה שהוא ישאר שם לבדו רוב הזמן, החלטנו שהכי טוב שנטפל בו בבית. בתחילה הבאנו מטפלת שטיפלה בו בבוקר, ובחצי היום שנשאר, אני הייתי מטפל בו לבדי. מלביש אותו, רוחץ אותו, מוריד אותו פעמיים ביום לשירותים, מנקה אחריו, ובעזרת אימי שמאכילה אותו בכפית, מנסים לשרוד ולשמור על סדר יום שפוי. אולם לאחר חצי שנה אמרתי לאימי שאי אפשר להמשיך ככה, ואם אני אמשיך ככה אין לי חיים. לכן הבאנו עוד מטפל/מטפלת שטיפל/ה בחצי השני של היום, היינו- כל מטפל מטפל 3 שעות ביום , בבוקר , ובערב, ובין המשמרות אנחנו (אני ואימי) מטפלים ומשגיחים. וזה באמת נתן לי אויר לנשימה ונותן לי אפשרות (חלקית ,אבל קיימת) לעבוד קצת במיזם שלי. עם הזמן למדנו את הנושא, וכיום מטפלים באבי 3 מטפלים, 2 בכל יום ,בוקר וערב, ומטפל אחד (עובד זר) בשבת. אימי אינה רוצה עובד זר, וזה שאני גר איתה בבית, נותן לה לישון בשלווה (כשאדם זר לא נמצא בבית) וכך אנו נעזרים במטפלים לדברים הקשים והכבדים ולאחריהם הם הולכים, ובשאר הזמן אנחנו מטפלים (בעיקר אמי, אבל גם אני, בהשקייה ובהאכלה בכפית , לפי הצורך) וכשאמי צריכה לצאת אני משגיח, וכשאני צריך לצאת אמי משגיחה. פעם בשעה אני בא לאבי , צובט אותו בלחי, שומע אותו עונה "יעקב יעקב", ובזה זה מחייה אותי (ואותו). בתחילה, כשחזרנו מהשיקום, והבנו שאנחנו מחזירים את אבי הביתה, אחי , לחיוב אציין, שאל אותי איך נסתדר בבית רק אני ואימי, ועניתי לו וקיוויתי שעבודה קשה של כמה שעות בלבד ביום, אולי אוכל להסתדר, ואפי’ בתחילה כשהיה מבקר אותנו אחה"צ , הייתי נותן לו את הטיטול ואת הספוגים והוא היה מנקה את אבא אחרי השירותים (קרה פעם , פעמיים). אולם, ופה ההידרדרות מתחילה, עברו כבר שנתיים מאז. נכנסנו , אני ואימי, לשגרת טיפול של 3 מטפלים באבא, ובין המטפלים, אנחנו. למעשה זה עבודה סביב השעון (אפי’ שהחלק הפיזי נופל על המטפלים) עבודה מנטלית שצריך להיות סביב אבא סביב השעון. בתחילה עוד חשבתי שעם הזמן, אחי ואחותי יתגייסו לעזרה, בכך שלפחות חודש אחד (שבוע אולי?) יקחו את אבא אליהם, כדי להקל מעלינו קצת (אמי, להזכיר, בת 80). אולם אני ראיתי שהזמן חולף, והם עושים טובה ובאים מדי פעם במוצאי שבת עם הילדים, אומרים שלום , והולכים. לא שום הטיית כתף לעזרה בנשיאת הנטל של אבא. יתר מכך, בחופשות של פסח והחופש הגדול, הם יוצאים ל"חופשות" בקיבוצים בצפון, בחו"ל, כאילו אין פה משפחה שקורסת תחת הנטל של הטיפול באב. אפילו לא מציעים "אמא ואח יקר, זה לא בסדר שרק אתם מטפלים באבא כל הזמן, בואו בחופשת חוה"מ פסח , אנחנו נטפל באבא, ואתם תסעו לחופשה" ... אפילו לא דבר כזה בכיוון (!) אני חשבתי על כיוון של רעיון, שכל משפחה תיקח אחריות על אבא, נגיד, למשך חודשיים, וככה יצא שלכל אחד יש חופשה מהנטל במשך של 4 חודשים. בתקופה הזו, מצידי, כל משפחה תחליט איך לטפל באבא. רצוי כמובן בתוך הבית. אבל, כפי שאני רואה על עצמי, אצלינו אנחנו מסוגלים לטפל באבא רק בזכות אמא שלי, שהיא מתפקדת, עושה קניות, מכבסת, ואני עושה את הטיפולים הכבדים, רוחץ אותו, מחליף לו טיטול, מלביש ומאכיל אותו, תופס אותו עם המטפל השני ועושים תרגילי הליכה, לכן אפשרי הטיפול. אבל באמת , ללא אימי, ברור לי שלא הייתי מסוגל לטפל בו והיינו צריכים להכניס אותו לבית אבות. לכן, אם היו האחים לוקחים אותו אליהם, הייתי בהחלט מבין ומסכים , שבתקופת החודשיים שלהם, היו מכניסים אותו לבית אבות (אפשרי גם בבית+ עובד זר, ואפילו רצוי, אבל זה נתון לשיקולם, ואני מקבל את זה) , ובתקופת החודשיים הזו, הם היו מפקחים עליו. ובצורה כזו, כך לכל משפחה יהיו חודשיים קשים, אבל 4 חודשים נורמלים שמאפשרים שגרה כלשהי. אבל, כל הניסיונות שלי לדבר על כך עלו בתוהו. הם טענו שהציעו לאמא לעבור לגור לידם (מה שהיא לא רוצה כי סביבת המגורים שלהם מתאימה לצעירים ולא לקשישים, כפי האזור שבו אנו כעת גרים) וכיוון שסירבה , יצאו ידי חובתם לטענתם. יותר גרוע מכך, לגבי יתרון שהותי בבית: כיוון שראיתי, שאם אני עובד בעבודה רגילה בהייטק, אין סיכוי שאוכל לעזור לאבי בבית, ועובד זר בבית, גם אמי תסבול מכך, וגם , עם כל הכבוד לעובד זר, זה לא כמו טיפול של בן באבא. (רק לדוגמה, בעובד הזר שלנו בשבת, למרות שהוא בחור זהב עם לב טוב, מצאנו כמה פעמים את אבא אחרי רחצה עם כתמי צואה (שמריחים אותם- וזה לא משהו שקרה אחרי הרחצה, שזה גם קורה-, אני מתייחס לשיגרה שוחקת , שלאדם בלי רגש משפחתי, כבר קהים החושים. דוגמה נוספת, שהעובד בזמן ההאכלה לאבא, מדבר בטלפון עם אשתו בהודו (גם דבר שמפריע לנו, למרות שאנו מבינים את העובד שמנותק ממשפחתו בארץ זרה) ) אם כן, כאמור החלטתי לעבוד עם שותף שהשקיע בי במוצר חדש, בהשקעה שכרגע השכר בה פר חודש הוא מאד נמוך, גם בגלל שיש לזה פוטנציאל להניב בעתיד וגם בגלל שבצורה הזו אני יכול להיות בבית ולעזור לאבא (ולאמא). גם כלפי אבא שלי, אני האפוטרופוס הרפואי שלו, בזמן השנתיים האלו, אבא התעלף 5-6 פעמים, הזמנו אמבולנס לפחות 4 פעמים, מתוכם 2 אשפוזים בבית החולים (שכמובן, אני הוא המלווה שלו שם), וכבר בגלל הנסיון ועצה של רופא ידיד המשפחה , קנינו לו מכשיר שאיבה (סקשן) שבגלל שמנגנון הבליעה שלו שנפגע, הוא לא יכול לבלוע את הרוק של עצמו, וזה נכנס לו לקנה וחונק אותו לפעמים, ולכן בעזרת המכשיר הזה , כבר לפחות 3 פעמים התעלף והצלתי את חייו באמצעותו. גם כלפי אמא שלי, השהות בבית בשנתיים/שלוש האלה היא לא שהות שווא. לצערינו, עבר לגור בבנין שלנו לפני שנתיים אדם אלים ועבריין, שבטעות בגלל ואקום שנוצר בבניין , לקח על עצמו את ניהול הוועד. היה מטריד את השכנים ואת הורי הקשישים (עוד לפני שאבי עבר ארוע מוחי). היה דופק על הדלת עם אגרופים במשך שעה , או מצלצל בפעמון המרעיש החזק במשך שעה, כדי שיפתחו לו בזמן שהוא רוצה (זו עבירה פלילית דרך אגב, סעיף 447 לחוק העונשין), עד שאימי התחילה לפחד בבית, וביקשה ממני לנתק הפעמון (בתחילה לא הבנתי למה). עד שהיה ארוע כזה כשאני הייתי בבית. פתחתי לו את הדלת וצעקתי עליו איך הוא מטריד קשישים ככה. בתגובה הוא כמעט שבר את הדלת של הבית. הזמנתי משטרה וכתבתי מכתב לכל הדיירים שיש כאן עבריין בבניין ושלא יעיז יותר לגשת לפתח הדירה שלנו. תבע אותי למשפט דיבה. ריסקתי אותו (לבדי, ללא עורך דין, עם ייעוץ של ידיד עורך דין) בבית המשפט, ובבושת פנים כנראה, עזב את הבניין בשנה האחרונה. אמא שלי כעת אומרת שהתחילה לנשום. תם עידן הטרור. וכמובן שלא צריך להוסיף עוד מה היתרון לאמא לבן שגר עם אמו הקשישה ועוזר לה. העזרה היא כמובן פיזית ונפשית. אולם, וזה האבסורד, עדיין האחים שלי לא מבינים את זה! במשך כל השנתיים האלה, אחותי, כשהייתה מגיעה עם ילדיה לביקור, הייתה עוקצת אותי ורומזת על כך ש"עושים לך טובה שאתה גר פה ואתה לא משלם שכר דירה", או "בבית שלך תתנהג איך שאתה רוצה". גם מאחי הייתי מקבל רמיזות של "איזה עבודה אתה עושה?, אתה עובד על כולם פה..." כלומר, כאילו "עושים לי טובה" שמאפשרים לי לגור עם ההורים "בחינם". עד שהיה ארוע שהיה לי ויכוח עם אחי, ואני צעקתי עליו מילה לא יפה, והוא החזיר לי בחזרה "בטלן" "לא עובד" וכד’. הגיעו לי מים עד נפש. האחים האלה חיים על חשבוני כבר 8 שנים. 8 שנים מאז שאבי הפך להיות חצי סיעודי, ודגש על שנתיים אחרונות שהפך סיעודי מוחלט. אני מגדל את אבי במשך 8 שנים, במטלות שהאחים שלי היו צריכים לעשות בעצמם, ואני עושה זאת במקומם. כמו אישה שמגדלת ילדים ובעלה יוצא החוצה ומפתח קריירה , וכשמגיע, לא עלינו, הליך גירושין, כל השופטים והדיינים פוסקים חצי מהרווחים ואף מהרווחים העתידיים של הבעל (מוניטין) לטובת האישה שגידלה את ילדיהם בזמן שהבעל עבד ופיתח את עצמו. והם קוראים לי בטלן? זאת הכרת התודה שלהם? זה כיבוד אב , אם ואח שלהם? ועוד קוראים לעצמם "דתיים"? אני מרגיש ממש בסדום ועמורה. יותר גרוע מכך - בשנתיים האחרונות מאז האירוע המוחי, מצבו הבריאותי של אבי לאט לאט מידרדר. בתחילה מבחינה קוגניטיבית הוא היה מצויין, והאירוע המוחי לא השפיע על המוח, רק על הגוף. אולם במשך השנתיים, שאבי לא זז הרבה (וגם הזיקנה) הקוגיניציה ירדה מאד. הוא מתקשה לדבר, ולזהות את הסובבים. יש ימים טובים יותר ויש פחות. ביום עצמו כשהוא עייף, הוא לא מזהה מי שאיתו עפ"י השמיעה וצריך להגיד לו מי אתה. גם הגוף נחלש. בתחילה עוד היה עומד בעצמו ועוזר להחליף לו טיטול, ועכשיו בימים אלו זו משימה קשה שפעם רק המטפל שהיה היה יכול לבד לבצע, וכעת כדי להעמיד אותו צריכים 2 אנשים לידו, שזה המטפל+ אני (או אמי, שגם לה זה קשה להחזיק אותו שלא יפול). עקב כך נוצר מצב, שבחודש האחרון עזבו אותנו בבוקר 3 מטפלים שונים (!) עקב העבודה הקשה למול השכר הזעום של המדינה, אנשים מטבע הדברים מחפשים עבודה קלה יותר עבור שכר מינימום, כך שקשה ביותר למצוא אנשים (אפי’ עובד זר אחד שבשבילו זה שכר עצום, ורצה כבר לעבוד ועשיתי לו חפיפה של יום שלם של העבודה, ברח ברגע האחרון, יום לפני שהיה צריך להתחיל לעבוד). כך שהבנתי, שאם רוצים שיהיה מטפל בבוקר (שזו העבודה הכי קשה שצריך לרחוץ את אבא בבוקר) חייבים להוסיף כסף על מה שביטוח לאומי נותן. גם למטפלת של אחה"צ, שאני רואה שגם היא נאנחת כשמעבירה את אבא מהמיטה לכיסא ובחזרה (גם אני נאנח כשאני עושה זאת, זה שובר את הגב) ואנחנו משלמים לה יותר מהרגיל, עדיין יש לה הצעות עבודה אחרות קלות יותר (כי היא אישה ממש יסודית וחרוצה ולא חסר עבודה בנקיון או בסיעוד), ובפרט שהיא נוסעת כל יום 1.5 שעות לכל צד כדי להגיע אלינו מביתה – סהכ כל יום 3 שעות נסיעה (!) – גם לה אני רוצה להוסיף כסף , גם בתור הבעת הערכה, וגם בתור שלא יהיו לה פיתויים אחרים לעזוב אותנו , ואז למצוא מישהו/י שעושה עבודה טובה כמוה זה לא פשוט בכלל ושיודע את העבודה, וגם ואם ח"ו תעזוב, שוב אצטרך להשקיע שעות רבות בחניכה ובחפיפה, ואין לי את הזמן הזה (!). הסיבה העיקרית שהיא לא עוזבת אותנו למרות שהעבודה נהיית יותר ויותר קשה, היא שיש לה לב טוב. האם בגלל זה היא צריכה לסבול? אז לשם כך, החלטתי, להציע ל"אחים" היקרים שלי הצעה כזו: כל חודש עליכם לשלם 2000 ₪ כל אחד הוצאות נוספות למטפלים. אם אתם רוצים להיפטר מתשלום, עליכם לקחת את אבא לביתכם למשך שבוע לפחות. בתחילה נימקתי את התשלום במטרת תשלום למטפלים, אבל אח"כ הוספתי שזה גם לשעות הטיפול שאני משקיע באבא, שעות שהם עצמם צריכים לעשות, אז אם הם לא עושים זאת בעצמם ומפילים עלי, נא לשלם. (אם להתחשבן על השעות שאני משקיע, הסכום צריך להיות יותר גבוה, אבל נניח לזה). בתחילה , עבור התג של תשלום לעובדים אחותי ישר הסכימה לשלם, אבל אמרה שזה תלוי בהסכמת אחי. אחי (שדרך אגב הוא מנהל בכיר בחברה ומשכורתו בחודש היא בערך 100 אלף שח לחודש (!) – גר בפנטהאוז), לתדהמתי, אחי סרב, בטענה שתוספת משכורת היא טובה רק לחודש אחד, ואח"כ העובדים מתרגלים אליה ואין שום יתרון בה יותר. זה נובע מבורות שהוא בכלל לא יודע (ולא רוצה לדעת) איך בפועל העבודה בבוקר (או אחה"צ) וכמה קשה זה נהיה. אז הוא סרב, ואמרתי לו במקום שאני חולק עליו מכל וכל. אז באתי שוב לאחותי שבוע אח"כ (שהגיעה לביקור בבית) ואמרתי לה שאם היא לא עוזרת, היא צריכה לשלם לי את הסכום הנ"ל, או שתיקח את אבא אליה. תגובתה הייתה, "מה פתאום, מה אני אשלם לו, הוא לא רוצה לעבוד, ועכשיו אני צריכה עוד לשלם על זה?", והתקשרה לאחי להתייעץ מה לעשות בנושא. אני לא יודע לאיזה משפחה מחורבנת נפלתי. אנה אני בא. איך יכול להיות שלפני שנתיים כשהזכירו את המילים "אחי" , "אחותי" זה עשה לי שמחה בלב וחיוך על השפתיים, וכיום כשאני שומע את המילים הנ"ל , זה מעורר בי גועל נפש , סבל וצער. איך הגעתי עד הלום??? וכעת לשאלה שלי ההלכתית אל הרב. אני יודע, שלמעשה, אני פטור מכיבוד אב ואם. למדתי בישיבה, וגם קראתי בספרי הלכה, שאם רווק רוצה להתחתן עם בחורה ואביו או אמו אומרים לו "תתחתן עם זו" והבחור רוצה אחרת, לא צריך לשמוע בקול ההורים, כי צערא דגופא עדיף. אם כך, אם האבא אומר "אל תתחתן, ותטפל בי כי אני חולה וזקן" , לכאורה ה"ה. גם בישיבה רב אחד לימד אותנו, שהיה לו מקרה של אדם שהיה לו אבא סיעודי וטיפל בו, והכיר בחורה והתחתן איתה ושאל את הרב מה לעשות עם האבא? האם להשאיר בבית החדש? וענה הרב, שבשנה הראשונה של החתונה שהיא השנה הכי קשה, הוא צריך לשים את אבא שלו בבית אבות, שזה לא יפריע לנישואין, ורק אח"כ אם זה מסתדר, יוכל להחזיר את אביו לביתו, אם זה מסתדר עם האשה וכו’. שהרב יתקן אותי אם אני טועה. אז אותה שאלה כאן. אני, במעמדי המקצועי, יכול בצ’יק, ממש בלחיצת כפתור , לצאת מהבית ולעבוד בעבודה בשכר של 30 אלף שח לחודש (!). כל הסיבה שאני לא עושה את זה, כי אין לי לב לעשות את זה לאבא. אין לי לב שהוא יהיה בבית אבות בודד ועזוב (אפי’ שמבקרים אותו, זה רחוק מאד , כרחוק מזרח ממערב , מאשר בבית שאני כל שעה צובט אותו בלחי). אבל זה היה טוב אם היה תמיכה מהמשפחה, אם האחים היו גם נושאים בנטל, אם היו מכירי תודה ואומרים מילים טובות (וכבר לא מספיק מילים טובות אלא שישתתפו גם בהוצאות , כולל בתשלום לי (!!!!) ויותר רצוי שהיו מטפלים בעצמם באבא ואז לא היו מעיזים לדבר ולהתנהג כפי שמתנהגים. אבל האחים הרשעים האלו לא מתנהגים כך, וגורמים לי סבל וצער רב, וגם הטיפול באבא שקמל מולך מדי יום מדכא ומצער אותי, מה שגורם לי לא לצאת ולהכיר ,זה משפיע גם על התהליך וגם על התוצאות (!) ככה שאני מרגיש שהחיים נשמטים מתחת לרגלי, והעתיד הנראה לעין הופך יותר לשחור משחור. אני לא נהיה צעיר מיום ליום, והזמן כעת הוא קריטי להתחתן. האם מותר לי לעזוב הכל, לצאת מהבית , לגור הרחק, ושיהיה הטיפול באבא אשר יהיה (עובד זר, בית אבות – מה שהרשעים האלו יעוללו לו) ? גם אם יהיה מותר לעשות זאת, יהיה לי קשה מאד מאד לעזוב את אבא, אבל גם בריאות הנפש שלי חשובה, ועם יחס מחפיר וזוועתי שכזה מצד המשפחה (ממש סדום ועמורה, אין לי מילים אחרות לומר) וגם העובדה שאבא בקוגניציה שלו חלש יותר ואולי לא מרגיש אותי יותר , אז סבלו הוא אולי פחות, אולי זו הדרך? מה גם על פי הדין אני יכול לעשות עם הרשעים האלה? מה על פי הדין? , ומה גם לפנים משורת הדין (מהצד שלהם כמובן)? אשמח לתשובה מנומקת עם מראי מקומות עד כמה שאפשר. בתקווה לבשורות טובות. יעקב.תשובה:
ל'יעקב' היקר, שלום וברכה! קראתי בתשומת לב את מכתבך, ואני מאוד מעריך את מסירותך ודאגתך להוריך. לעניות דעתי מותר לך לעזוב את בית ההורים כדי לאפשר לך להתפרנס בכבוד ולהינשא, גם אם ההורים יאלצו להסתפק בטיפולם של עובדים זרים או בית אבות. הרחבה: א. השאלה ההלכתית במכתבך מתחלקת לשני נושאים עיקריים: 1. מהי חובתו של בן לעשות לכיבוד אביו ואמו, כאשר הדבר גובה ממנו מחיר כבד? 2. מהי חובתו של בן לעשות לכיבוד אביו ואמו, כאשר אחיו לא משתפים פעולה ולא עושים את חלקם היחסי? ב. נפתח בנושא הראשון. לגבי ההיבט של פגיעה כלכלית בבן, נאמר בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ ס"ה) שבן צריך לכבד את הוריו ולדאוג לצרכיהם, גם אם בגלל עיסוקו בהם הוא יאלץ לוותר על פרנסה מכובדת ולהסתפק ביכולת קיום מינימלית. לדעת הגר"א שם זהו דין שנוי במחלוקת, ואין חובה לוותר על פרנסה מכובדת ולהצטמצם מאוד עבור כיבוד ההורים. ג. לגבי ההיבט של הקושי להינשא, ציינת להלכה הידועה שכאשר ההורים דורשים מהבן שלא להינשא עם מישהי הוא לא צריך לשמוע בקולם. אולם מקרה זה אינו דומה לגמרי, מפני ששם מדובר על דרישה שאינה נובעת מהצורך שלהם, אלא זוהי התערבות של ההורים בחייו הפרטיים של הבן, ולכך אינו חייב להסכים. לעומת זאת כאן אנחנו מדברים על צורך מעשי של ההורים שעומד בסתירה לצרכים שלך. ב'ספר חסידים' (סימן תקסד) דן על מקרה דומה יותר, של התנגשות בין צרכי ההורים ויכולת הבן להינשא, ואלו דבריו: "אם האב והאם מצווים לבן שלא יקח אשה כדי שיעבוד להם - זה לא יתכן, אלא יקח אשה ויהיה אצלם. ואם אינו מוצא אשה במקום שאביו ואמו שם, ואביו ואמו זקנים וצריכים מי שיעבוד להם - אז לא יצא מן העיר. ואם אינו יכול להרוויח אלא כדי להספיק צרכי אביו ואמו, ואם יקח אשה לא יוכל להספיק לאביו ולאמו - אז ישמע לאביו ולאמו... ואם עשיר הוא, ויש לו מי שיעבוד לאביו ולאמו - אז יוכל ללכת אל עיר אחרת ליקח אשה". אם נדייק מדבריו, עולה ממנו כך: כאשר נישואי הבן עומדים בסתירה מוחלטת לצרכי ההורים, צרכי ההורים גוברים. אולם כאשר הסתירה אינה מוחלטת, והבן יכול להעסיק עובדים במקומו - מצוותו של הבן להינשא קודמת. אין ספק שגם כאשר "יש לו מי שיעבוד לאביו ולאמו" הגיוני שהעובד שמחליף את הבן לא יהיה מסור ודואג כמו הבן, ולמרות זאת הדבר מותר. כך הסביר זאת בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קצז): כאשר הטיפול בהורים אינו יכול להתקיים אלא על ידי הבן הרווק - הוא יכול לדחות את נישואיו, אבל כאשר אינו מפקיר לגמרי את אביו, אלא שהטיפול יהיה פחות טוב, מצוות הנישואין קודמת. ובלשונו: "מלבד שאם יש חשש שבבית מושב זקנים יגרמו ח"ו להאב נזק ממש, או יקצרו ימיו". זאת אומרת, ניתן להעביר את האבא לבית אבות שמתנהל בצורה סבירה (בשבט הלוי דן על מקרה מעט שונה, של מישהו שכבר נשוי וטיפולו של הבן בהורים גורם לבעיות בשלום הבית, אבל אפשר ללמוד מביאורו לספר חסידים גם לגבי המקרה של רווק). סיכום ביניים: לגבי הפגיעה הכלכלית בך, יש מחלוקת בפוסקים האם אתה מחויב "לספוג" אותה כדי לכבד את הוריך. אולם ההיבט של הפגיעה בסיכוייך להינשא גובר, כאשר אתה לא מפקיר את ההורים לגמרי אלא מפחית מאיכות הטיפול בהם. ד. כעת אתייחס לבעיה השניה והקשה, חלוקה לא שוויונית של האחריות בין האחים. גם לדעת השולחן ערוך הנ"ל, שבן צריך לוותר על פרנסה מכובדת כדי לטרוח בכבוד הוריו, אם יש שני בנים, האחד עשיר והאחד עני, האחריות מוטלת על העשיר בלבד, והעני פטור מלטרוח בכבוד אביו כאשר זה פוגע בפרנסתו (ערוך השולחן יו"ד סי' רמ סעיף כא). במקרה שעליו אנחנו דנים, אתה לא בדיוק 'עני' אבל אתה מוותר בכל חודש על אפשרות לפרנסה מכובדת ומסתפק במועט. בנוסף לכך, אתה רווק והשהייה בבית הוריך מכבידה על יכולתך להינשא, מבחינה מעשית ורגשית. לכן, מותר לך להשאיר את האחריות לאחיך, ואפילו אם ידוע לך שהוא לא יקח על עצמו את העניין אלא יזרוק אותו על אחרים. ה. אוסיף כמה דברים לגבי חלוקת האחריות ביניכם: אני מרגיש מהמכתב שלך שהיחס של אחיך ואחותך מאוד מאוד מעיק עליך ומכביד על יכולתך לשאת את המצב. זה מאוד מובן, ולפי התיאור שלך באמת קשה להבין את היחס שלהם. בכל זאת, אינני רשאי להיות שיפוטי כלפיהם כאשר אינני מכיר את המצב מקרוב ולא שמעתי את הצד שלהם. הרי כך כתוב בתורתנו הקדושה: "שמוע בין אחיכם - ושפטתם צדק", שרק מי ששומע את שני הצדדים יכול לקבוע עמדה. בעניין זה ברצוני להעיר כמה הערות: 1. כתבת שההורים זקוקים מאוד לנוכחות שלך, אבל לא כתבת בפירוש האם אמא שלך מבקשת בפירוש שתגור יחד איתם. ואם היא מבקשת, האם אחיך ואחותך יודעים זאת ובכל זאת חושבים שאתה "סתם" גר שם? אם אמא שלך לא מבקשת את זה בפירוש, אלא שאתה מבין לבד שהנוכחות שלך נחוצה, אולי כדאי שתשתף מישהו חיצוני? רופא של אביך/ איש רווחה / ידיד המשפחה שאתה סומך על שיקול דעתו? ידוע לי שיש בכל רשות מוניציפאלית מחלקה לרווחת הקשיש ובה עובדים סוציאליים, ואני ממליץ לפנות אליהם ולבקש את חוות דעתם. יתכן שחוות דעת כזו תקל על החלטתך, או תקל על האחים שלך להשתתף אתך. אולי גם כדאי שתציע לאחים שלך למצוא מישהו מוסכם שיבדוק את העניין ויביע דעה. 2. לגבי הכעס על אחותך, עליך לדעת שמבחינה הלכתית בת נשואה פטורה מלדאוג לצרכים של הוריה, אם היא עסוקה בצרכי משפחתה ובעלה מבקש זאת ממנה (שו"ע יו"ד סי' רמ סעיף יז וש"ך ס"ק יט). 3. מעבר לזה, יתכן שיש מקום שאתה תפנה לסיוע פסיכולוגי, כדי שתוכל להתמודד עם האתגר של הקמת בית בישראל בד בבד עם המצב של אביך. כמובן, כדאי למצוא פסיכולוג ירא שמיים שמצוות כיבוד אב ואם יקרה ללבו. יתכן ששיחה עם פסיכולוג תוכל גם להקל מעומס רגשותיך כלפי אחיך ואחותך. ו. היבט אחד במכתב שלך גורם לי להתלבט, והוא הסכנה לחיי אביך שיחיה. כתבת שבשנתיים האחרונות אירע כבר שלוש פעמים שהצלת את חייו בעזרת הסקשן. האם ניתן לתת מענה אחר לסכנה זו? למשל, להעסיק עובד גם בשעות הלילה, למרות אי הנוחות לאמא שלך, או למצוא מישהו בסביבה הקרובה שאמא שלך תוכל להתקשר אליו במצבי חירום? כדאי גם לשאול את הרופא של אביך, עד כמה לדעתו סכנה זו מחייבת שמישהו מלבד אמא שלך יהיה צמוד אליו. אם הרופא יגיד שכן, עליך לבקש מאחיך להשתתף אתך במימון של עובד זר צמוד (מהמכתב הבנתי שהם מסכימים לזה, רק לא לתוספת שכר לעובדים הקיימים). אמנם יתכן שלאור ההיסטוריה האחים שלך צריכים לממן את זה בעצמם ובלעדיך, אבל אסור לי בהחלט לפסוק בעניין זה של דיני ממונות בלי לשמוע את שני הצדדים. אני מקווה שהבנתי את התמונה במלואה ועניתי על שאלותיך, ומן הראוי לצטט את דברי שו"ת שבט הלוי הנ"ל בסיום תשובתו: "כמובן כל דבר שבא ממרחקים קשה להכריע באופן החלטי כי אולי מציאות הדברים לא כפי שהבנתי". בהצלחה וכל טוב!
<
עמוד 1
>
לשאלת שאלה חדשה